אני דור שני של ניצולי שואה. גרה בפולין מלכה שחם דור און

TSF Jazz Radio

אני דור שני של ניצולי שואה. גרה בפולין מלכה שחם דור און

Małka Shacham DORON

הבת של פרידה סטארי. יהודיה ישראלית ראשונה, שחזרה לעיר רימאנוב אחרי מלחמת העולם השנייה. "לפני כחמש שנים קניתי בית, בו לסבא רבא שלי הייתה מאפייה. זה היה שלו לפני המלחמה. אני מאוהבת בפולין. מלכה מזמינה אתכם לבקר בבית היהודי ברימאנוב."

ראה טקסטים אחרים של המחבר

“אנטישמיות קיימת כבר אלפי שנים. מי שמחפש, ימצא אותה. אני לא. אני יכולה לומר שבעיר ז’שוב וברימאנוב אני מרגישה נפלא. אני לא מרגישה  שאינני רצויה, אפילו להפך” – כותבת מלכה.

מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד שאלו אותי, אם אני ‘פולניה’. מכיוון שנולדתי בישראל, לא הבנתי מהיכן מגיעה השאלה. כי ישראל זאת מדינה שהוקמה על ידי אנשים מכל  עולם.

כשהייתי בת ארבע , הסתכלתי במראה לראשונה והייתי בהלם. התחלתי לבכות. אמי שאלה אותי  מדוע אני בוכה. עניתי שאני לא רוצה עיניים כחולות ועור בהיר כי רוצה עיניים חומות ועור כהה – כמו כולם. כשהלכתי לגן הילדים, כבר אז, התחלתי לחפש את הזהות שלי. לא רק אני. כל הילדים התחילו .לשאול את עצמם מאיפה הם מגיעים, מאיפה המשפחה שלהם ולמה הם נמצאים בישראל.

אני דור שני של ניצולי שואה. מה שאני כותבת נכון לא רק לגבי, אלא גם נוגע לאחרים. אותם אנשים, שמשפחתם נולדה בפולין או בארצות אירופיות אחרות. כשאני כותבת ‘אני’, אני חושבת על ‘אנחנו’. אנו שנולדנו לאחר מלחמה העולם השנייה. בישראל וגם במקומות אחרים.

הטקסט הזה נוצר בפולין ולא בישראל וזה חשוב עבורי. אני לא תיירת. מזה עשר שנים אני מבלה בכל חודש אוגוסט בפולין. מקיץ 2016 אני גרה ברימאנוב. לסרוגין. אני לומדת על ההיסטוריה מנקודת מבט חדשה. אחרת מזו שלמדתי בישראל. מכאן הכל נראה אחרת. ישראל רחוקה ואני לבד. יש לי ספרים וגישה לאינטרנט, יש פה אנשים שרוצים לדבר איתי. אני יהודיה ישראלית  שהשתגעה… והחליטה לגור בפולין.

***

נולדתי בישראל. אמי  מרימנוב ואבא שלי מקרקוב. שניהם ניצלו מהשואה. אמא, פרידה סטארי, ברחה בשנת 1939 מרימאנוב ל דינוב ומשם לרוסיה. שלחו אותה לסיביר כי היא הסבירה לרוסים שהיא פולנייה ויש להם שתי מאפיות. היא נשלחה לעבודת פרך בסיביר.

אבא שלי דויד פוגל ,היה בגטו קרקוב, בגטו צ’נסטוחובה . עבר שבעה מחנות ריכוז והשתחרר בבוכנוואלד על ידי האמריקאים בשנת 1945 . הוא שקל 36 קילו.  היה ‘מוזלמאן’ – עור ועצמות.

הורי חזרו לפולין אחרי המלחמה והתחילו לתכנן חיים משותפים.  אמא התחילה ללמוד באוניברסיטה  היאגלונית בקרקוב.

 הם התחתנו שם בשנת 1949 והחליטו לעזוב את פולין  בשנת 1950  לטובת ישראל.

ידעו שהקומוניזם מתחיל להתעצם.

אמא זכרה  היטב את מה שקרה לה ברוסיה.

 נולדתי בישראל, הייתי בת של שני מהגרים,  שלא דיברו ולו  מילה אחת בעברית. הם דיברו אלי ביידיש כדי שלא אוכל להבין  על מה שוחחו בפולנית.

הם השתדלו מאוד שאהיה מאושרת, אוכל המון, אשחק ואלמד לנגן בכינור.

בבית הספר, מידי שנה ציינו את יום השואה, תמיד שבוע  לפני יום העצמאות. באותו היום, כולם שמעו  צפירה – בשעה 11:00 ועמדו דום.  מדי שנה תמיד היה לי תפקיד בטקס. להקריא את השיר של ‘הנדר’ מאת אברהם שלונסקי.  השיר מספר מה קרה לפני הרבה שנים. דברים שצריך לזכור.לא יכולתי להבין איך דברים כאלו יכלו לקרות.

כשהייתי בת 10 קיבלתי מאימא ספר, ‘אין פרפרים פה’. היו שם שירים וציורים של ילדים מגטו טרייזינשטאט. הספר הוצא לאור לראשונה על ידי חנה בצ’כוסלובקיה ולאחר מכן תורגם לעברית על ידי אבא קובנר.  זו הייתה ההוכחה הראשונה לגבי מה שקרה בטרייזינשטאט.  אני זוכרת שיר אחד שעשה עליי רושם מיוחד שכתב פאבל פרידמן. הוא כתב שלא ראה פרפר, כי פרפרים אינם חיים בגטו. לקחתי את הספר כל יום לבית ספר והראיתי לכל החברים שלי. סיפרתי שגם סבתא שלי בוודאי הייתה שם ושבגטו  היו ילדים. המורה שלי התפעלה ממני.

כשהייתי בת 12 ,מצאתי את היומן של אנה פרנק. זה פתח לי את הנפש והלב. אנה כמוני היתה ילדה שאהבה לשחק ואהבה בנים מהכיתה, אבל הייתה ילדה סגורה. ואני הייתי חופשית. הרגשתי חיבור רוחני חזק. היה לי מאוד עצוב. גם אני כתבתי שירים ויומן, גם אני הייתי מאוהבת בחבר שלי מהכיתה. הייתה לי שמלה יפה, ניגנתי כמה שעות כל יום בכינור, הלכתי לקונצרטים. לא יכולתי להבין, למה נגזר גורלה. התחלתי לשאול את הורי על השואה – מה התרחש שם? איך הם ניצלו?. לא קיבלתי תשובות.

אבא אמר “אם אספר ממילא לא תביני”… אימא הבטיחה לי שיום יבוא והיא תספר לי הכל, אבל עכשיו אני צריכה לשחק. הרגשתי שיש סוד גדול, שהם מסתירים. בבית שלנו היו הרבה מבקרים, דודים ודודות. ההורים הציגו  אותם  בפני  כ’דודה’ פרנקה, ‘דודה’ לולה ו’דוד’ איזק. אבל אני ידעתי, שזאת לא המשפחה האמיתית שלי. תהיתי, היכן נמצאים הדודים, הדודות הסבים והסבתות האמיתיים שלי. היכן הם? כמה היו לי? מה קרה להם? התחלתי לקרוא הרבה ספרים על השואה, התחלתי לחפש בספרים את התשובות לשאלות.

לבדי.

***

כשהייתי בת 10, ברחתי מהבית למשפט אייכמן ולשם כך נסעתי לירושלים. התקשרתי לאימי לעבודה, מטלפון ציבורי, מכיוון שעדיין לא היה לנו טלפון בבית. השארתי לה פתק במטבח כדי שלא תדאג. רציתי לראות במו עיניי איך נראה גרמני, איך נראים אנשים שהיו בשואה, איך שופטים אותו.

הסתכלתי על אייכמן, איך הוא יושב באולם בית המשפט, איך הוא עושה פרצופים. אני זוכרת את האווירה, אני זוכרת אנשים. לא רצו להכניס אותי, לא הכניסו ילדים. התובע הכללי גדעון האוזנר אמר שהוא לא עומד שם לבד, שעומדים איתו שישה מיליון קטגורים. נרצחי השואה. באותו רגע הבנתי .שעומדים שם נשמות הנרצחים ובתוכם כמיליון ילדים.

עקבתי אחרי העדויות של עוד ועוד ניצולים. ראיתי איך יחיאל דינור מתעלף תוך כדי מתן עדות ואיך מוציאים אותו מהאולם.

כל יום התקשרתי טלפונית לעבודה של אימי. כדי לבקש ממנה שלא תגיע לירושלים לאסוף אותי. ידעתי שהשתנה משהו.

כשאימא באה לירושליים לאסוף אותי, סיפרתי לה כמה זה חשוב שהצלחתי להיות שם. כי ראיתי את כל המשפחה שלי, ראיתי איפה הם. הם הפכו לנשמות. קראתי את כל ספרי ק. קצטניק הוא הוא יחיאל דינור ואת כל ספרי אהרון אפלפלד. חיפשתי ספרים על העיירות היהודיות שהיו, ספרי זיכרון לנשמות. באתי להורי ביקשתי להצטרף אליהם לימי זיכרון של רימאנוב בישראל. אך ההורים סירבו. אמרו שאחכה, כי אני צעירה מידי. הבנתי שמעל מיליון ילדים נרצחו בשואה… התחלתי לחפש.

כשהלכתי לתיכון, החלטתי שאלמד היסטוריה ברמת חמש יחידות. רציתי לדעת הכל. הייתי מאוד נאיבית. לא הספיק לי המידע שמצאתי. רציתי הוכחות, עדים. חיפשתי אנשים. לא היה קל למצוא אותם. כולם הפכו לישראלים, היו להם חיים חדשים. הם כבר לא היו יהודים מפוחדים, מתחבאים מאנטישמיות, פוגרומים ושואה. היו להם חיים חדשים ומדינה חדשה. היו לי טענות כלפיהם. שהם לא נלחמו מספיק, שהלכו כצאן לטבח. כשגיליתי שהיו בשואה גם פרטיזנים יהודים הייתי גאה. אנו דור השני בישראל, האמנו שלא היינו נותנים לרצוח אותנו ככה. רק לאחר זמן רב הבנתי, השיטתיות הגרמנית. איך הגרמנים התישו בני אדם בגטאות ברעב בעוני בתיזוז בצורה שלא היה להם רצון לחיות. בבחינות הבגרות עשיתי היסטוריה מורחבת, חמש יחידות. לאחר הבגרות, כשהגעתי לצבא, האמנתי והבנתי, כמו כל הצעירים בארץ שצריך לשרת את המדינה, כדי ליצור צבא חזק, כדי שלא תהיה לנו שואה. לא רציתי שההיסטוריה תחזור על עצמה, בכל צורה שהיא, לי או לילדי. העתיד של ישראל הוא עתידנו.  אסור להיות יותר מיעוט נרדף, כי יש לנו מדינה.

כשהייתי חוזרת לביקורים מהצבא, הסתכלתי על המשפחה שלי מכיוון אחר. ראיתי שהיו לנו בעיות פסיכולוגיות, בעיות אכילה, בעיות התנהגותיות וגם בעיות בריאותיות. אף אחד לא ידע איך להתמודד עם הבעיות הללו. בצבא הכרתי גם אנשים אחרים, ממשפחות שלא חוו שואה. הבנתי שישראל, נבנתה גם על ידי אנשים שניצלו מהשואה והיגרו לישראל. הצאצאים שלהם חיו בסוג של פחד ,לא הייתי היחידה.

השואה הייתה נושא טאבו, אך קיים מתחת לפני השטח. היום אתה יכול לחיות, מחר לא. שום דבר לא בטוח. בכל רגע מישהו היה יכול לקחת אותנו מפה. המלחמה יכולה לפרוץ. כדור חדש בישראל ידענו, שהכל אצלנו צריך להיו מוכן במאה אחוז, לכל מצב. צריך לחשוב על הגרוע מכל. כשמשהו לא יצא טוב, וזה יכול היה להיות הדברים הכי פשוטים כגון: תרגילי כושר, משחקים, שעשועים – הרגשנו כאילו יצרנו טרגדיה. כשהיינו חולים, היינו צריכים במהירות לחזור לקו הבריאות. אסור לנו להיות חולים.

ההורים אמרו “כשתהיה סלקציה, איך תעמדי?”

בצבא, יכולתי להתבונן על המשפחה שלי ועל משפחות אחרות, כשהכרתי אנשים אחרים, שלא היה להם עבר משפחתי כמו שלי.

כשהייתי בת 21, אחרי הצבא, ההורים הזמינו אותי לשיחה כדי להראות לי את הצוואה שלהם. הם היו כבר מוכנים למות.

***

אחר כך קראתי הרבה מאמרים פסיכולוגיים על הדור השני והשלישי של ניצולי השואה. ה’סטרטס’ כל הזמן קיים. שני פסיכולוגים אמריקאים – ריין רוזנטל וסטיוארט רוזנטל – חקרו אנשים מדור שני ושלישי. המחקר הוא מתחילת המאה ה- 21  לטענתם הלחץ יכול להגיע גם לדור השלישי.

ד”ר אנה ברנובסקי מקנדה עסקה בטראומות. היא פיתחה מודל המתאר דפוסי התנהגות של בני הדור השני והשלישי. לדעתה מקור הטראומות הוא הרצון ואף האובססיה שלהם לדעת ולהבין מה קרה. לדבריה גם כשההורים לא רוצים לדבר, אפילו השקט רועם בחוזקה. הילד מרגיש שקרה משהו. שאין סבים וסבתות, אין משפחה.

דור ראשון שניצל מהשואה ולא עסק ולא דיבר עם ילדיו על השואה מעביראת הטרואמה לדור הבא. הטראומה של השואה עוברת הרבה יותר חזק לבנות מאשר לבנים.

ד”ר נתן דורסט פתח בישראל את עמותת – ‘עמך’ כדי לעזור לניצולי שואה ומשפחתם. דורסט טוען שהדור השני והשלישי שומע ומבין יותר מהדור הראשון. בישראל לא דיברו על השואה. כשהדור הראשון הזדקן, רק אז,התחילו לספר לנכדיהם על הילדות ועל שנות המלחמה. דור ראשון מעביר לנכדים את האמת על השואה, על זה שאנשים מתו ושאין להם קברים, מצבות ולא נשאר להם שריד.

פגשתי את אמיר גוטרפרוינד ז”ל בצבא. גם הוא כמוני דור שני. גוטפרוינד חיבר את הספר ‘שואה שלנו’ בעברית.

שמתי לב שיש לנו סיפור חיים משותף. המשפחות שלנו דומות. הספר עם אלמנטים אוטוביוגרפיים. הוא תיאר שם אנשים שהכיר, שניצלו מהשואה וסיפרו על החיים שלהם. ההורים שלו חוו את השואה כילדים. גם הם רצו מאד שילדיהם יחיו חיים שקטים. כשילדיהם שאלו על השואה הם לא שמעו. עד שיום אחד מתגלה האמת. הדמויות בספר שלו אינם צבועות בשחור או לבן. הדמות הראשית שומרת על סוד. סבא של המספר, לולק, מאוד קמצן, לא רוצה לתת כסף לעמותות ואירועי צדקה. הסבא השני לעומת זאת, רוצה לחיות כמו חקלאי פולני בארץ ישראל. מוזר. כשקראתי את הספר, גיליתי שאני לא לבד. יש עוד הרבה דור שני כמוני וצריך לעשות משהו בנושא הזה.

ניגשתי לאימי. ביקשתי להוציא לאור את ‘המחברת של פאול’ – בפולנית ובעברית. כשאמי נפטרה, ב2001 תהיתי מה עושים הלאה.

נסעתי לפולין, בשיתוף פעולה עם הארגון תושבי רימאנוב, ערכנו ימי זיכרון בעיר. צעדת זיכרון כדי לזכור. ימי זיכרון כדי להזכיר. יהודים ופולנים יחד. עם בני עומרי, קנינו את ביתו של סבא רבא שלי – אברהם סטארי.

הבית היהודי שלנו עמד לפני הריסה. שיחזרנו אותו. אנשים טובים עזרו לנו מאוד.

החל משנת 2016, אני מלמדת תרבות ישראלית ועברית באוניבסיטה של ז’שוב.

בכל שנה בחודש אוגוסט מזה עשר שנים, מגיעים לעיר רימאנוב אנשים מכל העולם. יהודים ולא יהודים. מישראל, מצרפת, הונג קונג, ארצות הברית. וכמובן מפולין. לאנשים האלו יש קשר לסבל, כי טרגדיות קורות בכל העולם. – כשמגיע לשלטון דיקטטור כלשהו, הוא מרכז את כל המיעוטים ועושה להם ‘מגדל בבל’.

 כל מה שנעשה בשביל לזכור את השואה ברימאנוב הוא רצון טוב של אנשים ובעיקר תושבי קבוצת מפגש – רימאנוב, שבה כולנו חברים.

 אחרונה פתחתי עמותה בשם ‘מילושץ’ – ‘אהבה’ שהתחילה לפעול השנ . אנשים מבינים אותנו, ברימאנוב. אנחנו פותחים את דלתות ביתנו ואת הלב שלנו לכולם. אנחנו מזמינים את כולם, מארגנים כל מיני אירועים – פתיחת הבית היהודי, חתונה יהודית, חגים יהודיים, מצעדי זיכרון, הרצאות, סדנאות, ריקודים, שירים וארוחות שישי. אצלנו הרב והכומר אומרים תהילים. אנו מתפללים יחד. אנו זוכרים ומזכירים את חסידי אומות עולם מריה ופיוטר בולנובסקי שהצילו ילדים יהודים ונרצחו אתם. בפינו תודה לאלוקים שאנשים כאלה קיימים, אלו שלא עומדים מן הצד. אלו שעוזרים. אנחנו מתפללים ביחד, זה לצד זה כי אנו קודם כל מבראשית. בני אדם.

***

פרופסור אהרון אפלפלד כתב בספרו ‘פולין ארץ ירוקה’ על הדור השני. הגיבור הראשי בספר מרגיש שמתקרב משבר משפחתי. הוא נוסע מישראל לפולין, לפולין היפה. הוא מרגיש שהוא זקוק להכיר טוב יותר את האמת על ההורים שלו. מגיע לכפר שבו נולדו הוריו. מכיר בחורה כפרית בשם – מגדה. היא מספרת לו שבילדותה עבדה אצל הסבים שלו. הכירה היטב את הוריו. ואף ראתה איך רצחו את המשפחה שלו יחד עם כל יהודי הכפר.

גיבור הספר נשאר בכפר, נזכר וחושב על מה שהיה. הוא מתאהב במגדה. מכיר את החיים שלה. למרות החיים הקשים של מגדה היא נשארה בת אדם. כשהגיבור מבחין בזה הוא מתחיל לנתח ולבחון גם את עצמו ואת חייו. הסיפור הזה הוא על אהבה של אנשים בוגרים. על גורל. כל אחד מהם נמצא בצומת דרכים. אין להם אשליות. הם לא משקרים לעצמם ולא חיים באשליה. הספר הזה הוא גם עליי.

עכשיו, כשאני בפולין, אני רואה החיים שלי, את החיים של המשפחה שלי, את השואה את היחסים בין יהודים לפולנים. הכל מנקודת מבט אחרת. אני רואה כמה יש לנו במשותף. גם הפולנים סבלו רבות במלחמה הנוראית הזאת. היו כאלה שניצלו זאת לרעה אבל תמיד נותרו כאלה שנשארו בני אדם. .אני מאוד מעריכה פולנים שהכרתי ברימנוב ובעיר ז’שוב. ובכל יום שאני חווה בפולין אני לומדת משהו חדש.

MALKA SHACHAM DORON  מלכה שחם דוראון

דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ

וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן מֵאַיִן

בָּאתָ? – מִטִּפָּה סְרוּחָה (…)

[ משנה אבות ג’ א]

 

טקסט שמור בזכויות יוצרים. הפצה של המאמר רק בהסכמת המו”ל. 6.2.18

Dodaj komentarz

Twój adres email nie zostanie opublikowany. Pola, których wypełnienie jest wymagane, są oznaczone symbolem *

Magazyn idei "Wszystko Co Najważniejsze" oczekuje na Państwa w EMPIKach w całym kraju, w Księgarni Polskiej w Paryżu na Saint-Germain, naprawdę dobrych księgarniach w Polsce i ośrodkach polonijnych, a także w miejscach najważniejszych debat, dyskusji, kongresów i miejscach wykuwania idei.

Aktualne oraz wcześniejsze wydania dostępne są także wysyłkowo.

zamawiam